<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ו</h1>
<h2>דף מב:</h2>
בכריתות פ"ק [ז' ע"ב] גרסינן דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מניין ת"ל אשה. אלמא דגר לאו בכלל בני ישראל. וכ"ש חציו עבד וחציו בן חורין דלא עדיף מגר. וכן משמע בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ו ע"א] גבי גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' וממעט ליה מבני ישראל. וק"ל דחציו עבד אמרינן [חגיגה ב' ע"ב וש"נ] לישא שפחה אינו יכול משום דכתיב לא יהיה קדש בבני ישראל, אלמא דבני ישראל אקרי. ובפרק ארוסה ושומרת יבם [כ"ו ע"א] גרסינן אשת גר ועבד ומשוחרר שותה ומרבה לה מואמרת, אבל בני ישראל לא מקרי. וכן משמע במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"א]. וידעתי כי רגיל היית מורי להקשות על ההיא דלישא שפחה אינו יכול, מפרק הנחנקין. אבל לאו קושיא היא, די"ל דמבני ישראל משמע ממובחרין שבבני ישראל, כמו [ב"ק פ"ח ע"א] מאחיך ממובחר שבאחיך. ושמ[עתי] שיש מקשין היכי גמרינן [חגיגה ד' א' וש"נ] לה לה מאשה לעניין דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב, תינח למאן דמוקי קרא [בשפחה כנענית אלא למאן דמוקי קרא] בחצייה שפחה בפ"ב דכריתות [י"א ע"א] א"כ מנא ליה דכוליה עבד או כולה שפחה חייבת במצות. ותו תימה דנפקא לן [חגיגה ד' ע"א] חציו בן חורין דפטור מראייה מאת פני האדון וכו', אבל עבד נפקא לן מלה לה כדמפ' התם, וא"כ למ"ד בחצייה שפחה כתיב אמאי איצטריך את פני האדון. ותו תימה (דבההיא) [דבהדיא] משמע בחגיגה דלמשנה ראשונה אדון (אחד) [אחר] אית ליה, א"כ הא דמרבינן מהכל חייבין בראייה חציו עבד היינו במשנה אחרונה כדאיתא בריש פירקי', ומשנה אחרונה סבירא ליה דאין לו אדון אחר כלל, ובפרק השולח גט [מ"ב ע"ב] מיבעיא לן מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס שלשים שקלים יתן לאדוניו וגו' והאי לאו אדון או לא, ומדבעי למיפשט ממשנה אחרונה ומחציו עבד, ש"מ דמילתא פשיטא היא לפי משנה אחרונה (דלית) [דאית] ליה אדון אחר. ואף לפום מאי דמשני לא כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה משמע דלא איפשוט. ובחגיגה פשיטא לן דלית ליה אדון אחר לפי משנה אחרונה. ומה שאמרת דבפרק א' דכריתות מדמייתי מאשה גיורת ושפחה אלמא דגר לאו בכלל בני ישראל הוא וכ"ש חציו בן חורין, עיין בתורת כהנים [ר"פ תזריע] דקאמר בהדיא אף משוחררת. וכן בפרק הנחנקין [סנהד' פ"ו ע"א] וכן בפרק ארוסה [סוטה כ"ו ע"א] משמע נמי בין משוחרר בין גר דלאו בני ישראל מקרו. והא דקשיא לך דחציו בן חורין אמרינן לישא שפחה אינו יכול משום דכתיב לא יהיה קדש, והאי (אלו) [לאו] בני ישראל איקרו. תשובה. לא יהיה קדש, (ו)האי לא כתיב אלא בישראל אבל לא בגר ועבד משוחרר. והאי דאסור בשפחה לאו מהאי קרא אלא משנה היא בפרק עשרה יוחסין [ס"ט ע"א] דקא מני מאן נינהו דשרו לבא זה בזה. ותו דאין תופסין בהן קידושין כדאיתא בשלהי פרק האומר לחברו [ס"ח סע"א]. דאי גר או משוחרר מיקרו בני ישראל, אמאי פליגי בפרק עשרה יוחסין [ע"ז ע"א] בגר ומשוחרר אם בתם פסולה לכהונה. וכן משמע הטעם מפר"ח בסוף פ"ק דכתובות [י"ד ע"ב] גבי שתיק עבדות. לפירוש שבפנים תימ' אפילו אם אין קידושין תופסין בהן, אכתי ליכא איסורא דאורייתא אם פנוי בא על פנויה אע"ג דזנות היא. ובסוף כל הבשר [עי' חולין קי"ד ע"ב] גרסינן עבד שנשא משוחררת יוכיח וכו', ומשמע דהוא מדאורייתא דבעניין אחר לא הוי הוכחה. ומיבמות אין ראיה. והא דקשיא למאן דיליף עבד מלה לה מאשה, א"כ מנלן דכולו עבד חייב במצות למאן דמוקי קרא בחצייה שפחה, נ"ל מדמייתר וכתב [ויקרא י"ט] או חופשה לא ניתן לה וכתב תו כי לא חופשה, דרשינן לשפחה כנענית ולגזרה שוה. ובעניין זה איכא דדריש ליה התם [כריתות י"א ע"א] אם אינו עניין לדידה תניהו עניין לדידיה. ותו בפרק השולח בגיטין [מ"א ע"ב] תניא והפדה יכול לכל ת"ל לא נפדתה עד פדוייה ואינה פדוייה אין לי אלא בכסף בשטר מנלן ת"ל או חופשה לא ניתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה ספר וגו' אין לי אלא חציו בכסף וכולו בשטר חציו בשטר מניין ת"ל וכו', אלמא דלמאן דאית ליה פדוייה ואינה פדוייה מוקי או חופשה לא ניתן לה לג"ש דאו חופשה לא ניתן לה היינו שפחה כנענית ממש בעל כורחי', הילכך גבי ראייה גמרינן לה לה לכולי עלמא אבל חציו עבד גמרינן מאת פני האדון, דלה לה לא כתיב' אלא בשפחה כנענית ולא בחציה שפחה. ומה שאמרת דבפרק השולח לא איפשיטא למשנה אחרונה אי אדוניו קרינן ביה ובחגיגה פשטינ' ליה דלית ליה אדון אחר, הא ליתה דהא לרבינא דאמר [חגיגה ב' ע"א] פטור מי שחציו בן חורין, מוקי למתני' לאיתויי חיגר או סומא אבל חציו בן חורין אף למשנה אחרונה פטור, והדר קאמר תלמודא איבעית אימא הא דרבינא במשנה ראשונה ומתני' דמרבי לחייוב כמשנה אחרונה איכא לאוקמי. ומדמתרץ בתרי גוונא ש"מ דאיכא למימר הכי והכי וליכא למיפשט דאיכא לדחויי הכא והכא.
